חֶדֶר לָבָן

חֶדֶר לָבָן, מִטָּה וּתְמוּנָה עַל הַקִּיר,
מֵאֵלֶּה הַזּוֹלוֹת שֶׁכָּל אֶחָד מַכִּיר.
הִיא נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר כֻּלָּהּ מְאִירָה,
לֹא זוֹרֶקֶת מַבָּט, עֲדִינָה, זְהִירָה.
הֶחָרִיץ בֵּין שָׁדֶיהָ מַצִּית דִּמְיוֹנִי,
בְּעֵינַי מַפְשִׁיטָהּ כְּנָחָשׁ צִפְעוֹנִי.
חֲלוּקָהּ הַלָּבָן אֶת גּוּפָהּ מְעַרְסֵל,
וּמֹחִי לֹא נִשְׁלָט, אֶת דְּמוּתָהּ מְעַרְטֵל.
כָּךְ יוֹשֵׁב לִי בַּצַּד וּמַבִּיט בֶּחָבֵר,
וְהוּא שָׁם בַּמִּטָּה קְצָת חַלָּשׁ וְחִוֵּר.
אֲנִי בָּאתִי לִתְמֹךְ, לְנַסּוֹת לַעֲזֹר,
לְהֵיטִיב עִם חָבֵר, לְהָבִיא קְצָת מָזוֹר.
בַּחֶדֶר הַלָּבָן עִם חוֹלֶה וְאָחוֹת,
כָּל שֶׁיֵּשׁ לִי בָּרֹאשׁ הוּא זִיּוּן וּגְנִיחוֹת.